חשבון נפש

חשבון נפש… צמד מילים חזק האמת.

אני חושב שזה הדבר שיותר משמעותי ביום הזה, כן יש מצב שיחלקו עלי אלה שטוענים שלסליחות יש משקל כבד או לצום יש משמעות והוא מסמל משהו. אני אישית לא רואה לא בזה ולא בזה משהו שרלוונטי לגבי, גם לא מצאתי משהו שחיבר אותי לאחד משני האלה.

חשבון נפש הוא משהו שכנראה אתה לא מצפה לו כשהוא מגיע, הוא לא משהו שככה מגיע תאריך מסויים בשנה וזהו הגיע הזמן להרהר ולהתערער בעקבות מאורעות או שקרו או דברים שעשית. זה בא ברגע שלו פחות ציפית וככה כמו יד מסתורית באמצע ים רחב ידיים ללא מראה של חוף קרוב, זה מושך אותך מטה לקרקעית ושם נשאר עד שמתישהו יצליח לך במקרה ויגיעו תעצומות הנפש לעלות מעלה לקחת אוויר.

זה קורה כך לפתע בלי שום הכנה ומתחיל לחלחל ולפקפק ולערער את כל היסודות שלאורך תקופות בנית.

סימבולי שדווקא היום מכל הימים זה תקף דווקא אותי, ככה פתאום באמצע היום ודווקא בתוך אירוע שציפיתי לו.

זה קורה לי לא פעם ובעיקר במהלך קושי פיזי, אולי בגלל זה אני נמשך לשם אל האתגר הפיזי של האימונים. יש כאלו שרואים שם מענה לאופי התחרותי שלהם או זה מתדלק להם אש פנימית כלשהי שרק הם יודעים מהי.

אצלי תמיד זה מאבק, מאבק של הבנה שלא תמיד אתה הטוב ביותר שם ויש לך לא מעט עבודה.

כל פעם שאני עולה לריצפה, מודע למשימה שעומדת בפניי ויודע מה מחכה לי. אני לא חווה את הפרפרים בבטן של להתחרות או התשוקה של להוביל ולסיים, אני חווה מאבק אדיר של התמודדות מול מי שאני ומה שאני מייצג אל מול האני הפנימי שלי שלעולם יפקפק. מאבקים של בטחון עצמי, של ספק אל מול בטחון.

מעולם לא הייתי המוביל בחבורה מבחינת יכולות פיזיות, כיפרתי תמיד באמצעות העקשנות וחוסר היכולת שלי לקבל תבוסה מתוך ידיעה שלא משנה מה אני צריך לעבוד קשה יותר מאחרים וזה מעולם לא הרתיע אותי.

התחרויות הפיזיות וההתמודדות עם קשיים שכאלה דרכם  איפשהו הבנתי וגם קיבלתי שאולי בעצם מסלול חיי הוא זה של מאבק, וגם כך חוויתי נצחונות בטעם עז יותר מאחרים אולי.

אך מגיעים לעיתים אותם רגעים, שפשוט נגמר לי. לא בדיוק יכול לשים את האצבע על מה, אבל נגמר לי. נגמר לי האוויר ונגמר לי הכוח, וכל מה שאני יכול לעשות הוא להיות ולתת לרגע לרמוס אותי. ללעוס אותי ולהקיא אותי הלאה, ומשם רק לשנוא את כל העולם ובעצם לשנוא את עצמי. לא קל לשבת שם בתחושה של חוסר ערך, כשפתאום הכל הופך להילוך איטי וכשכל העולם עוקף אותך. זו סטירת לחי מצלצלת שמורידה אותך לברכיים, ודואגת להשאיר אותך מטה שם בעוד כולם מטפסים. זה נשמע כל כך דרמטי,  אבל כך זה מרגיש.

התחושה המתסכלת של חוסר יכולת, היא חוויה לא קלה וזה מכה בך כך פתאום.

השאלה היא, מה לעשות עם זה ואיך להתמודד עם זה. לתת לתחושה הזו להמשיך ולנהל אותך, או להרים את הראש ולהמשיך קדימה.

אני בוחר בלהמשיך קדימה אבל לא עם התעלמות כללית, או שאננות כלשהי. להמשיך קדימה, בהבנה שבסופו של יום כולנו אנושיים. מעידות הן חלק מהחיים ובלעדיהן לא נדע ערכנו מהו. אם לא ניפול, לא נלמד כיצד לקום.

האמת היא שכל זה הוא לא קושי אלא תהליך לימוד והבנה שחובה עלינו לא לקום ישר ולעמוד על הרגליים אלא לא לבחור להיות שם למטה מבלי להבין דבר ואז לקום. חשבון נפש הוא דבר מבורך, הוא מפתיע ובא ברגעים הכי לא צפויים וטוב שכך כי אז שם כשאנחנו הכי לא מוכנים לו שם הוא התהליך היעיל ביותר שנוכל לעבור.